הסתיו הגיע. חצבים מעירים בי פריחות ישנות. האור בחוץ משונה. כאילו יד נעלמה מסובבת את כפתור הדימר העולמי והאור הופך לחשוך וצהבהב. רומנטי כזה. "הי! הסתיו הגיע! לא שמעתם, חום ולחות?" כניראה שלא, כי האויר מרגיש יותר כמו שמיכת פוך. מצחיק, זה היה יכול להיות פרסומת אם הפוך היה הפוך: "שמיכת פוך שמרגישה כמו אויר..."
הוא משתעל. קמה להכין לנו תה עם לימון ודבש. זה בכלל עוזר? לפחות זה טעים. לא יודעת למה, אני נזכרת ביום חם של סתיו. אני יושבת עם אמא ואבא בבית קפה לייד כיכר מלכי ישראל. נדמה לי שהיינו קודם בגן החיות. בשולחן לידינו אוכלים גלידה שנראית נהדר. אני מבקשת מנה ספיישל. "את לא תצליחי לגמור את זה" רוטנים ההורים. אני מתעקשת. קיבלתי גלידה יפה כל כך! בכוס זכוכית שקופה גבוהה על רגל ששיפוליה וקימוריה נאים, ובראשה גבעה של תלוליות קצפת ועליהן חצי אגוז מלך ודובדבן אדום מפוספסים ברוטב שוקולד נוצץ. אך...
ואני מתחילה לאכול אותה, אני לא מסיימת, ההורים כועסים נורא. "ביזבוז". ביזבוז הוא אחד מהחטאים הנוראים ביותר. "שלא יהיו לך עיניים גדולות" כועס אבא. אני חוזרת הביתה בוכה. לא סיימתי את המנה. הכזבתי. נכשלתי. אחי מגחך לו בצד.
למה אני לא יכולה לתת מקום לכיף? להניח להנאה פשוט לקרות? אז מה, אז ייזרק קצת לפח. זה נורא? זה אסון? ולמה אני לא יכולה ללמוד מזה ולהניח לילדי? איזה מין סוג של קללה רובצת עלי?
עד היום אני קונה גלידה במנות ילדים